<h1>ספר החינוך מצוה תפ"ח</h1>
<h2>דף נ.</h2>
לשמוח ברגלים, שנאמר [דברים ט"ז] ושמחת בחגך, והענין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה וכענין שכתוב וזבחת שלמים, והדר ושמחת בחגך, ובשביל הקרבת השלמים אמרו זכרונם לברכה [חגיגה ו' ע"ב] נשים חייבות בשמחה, לומר שאף הן חייבות להביא שלמי שמחה, ועוד אמרו זכרונם לברכה [שם ח' ע"א] שמח בכל מיני שמחה, ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתיית היין וללבוש בגדים חדשים וחילוק פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחוק בכלי שיר במקדש לבד, וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא [סוכה נ' ע"א], כל זה בכלל שזכרתי בכלל ושמחת בחגך. ואמרו זכרונם לברכה במסכת פסחים [ק"ט ע"א] חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, ושם נאמר תניא רבי יהודה בן בתירה אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר [דברים כ"ז] וזבחת שלמים וגומר, עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר [תהילים ק"ד] ויין ישמח לבב אנוש, ואמרו עוד במה משמחים אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להן בבגדים נאים. והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים והגרים והחלושים, שנאמר אתה וגו' והלוי והגר והיתום והאלמנה. משרשי המצוה לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים ואל המנוחה ואל השינה, ורצה האל לזכותינו אנחנו עמו וצאן מרעיתו וציונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו, והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך היושר יותר מדאי, ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי. מדיני המצוה כתבתי קצתן למעלה, ויתר פרטיה במסכת חגיגה ובמקומות מן התלמוד בפיזור. ונוהגת מצוה זו לענין השמחה אבל לא לענין הקרבן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכולתו לשם מצות הרגל בטל עשה זה, ועל הדרך הזה יאמרו זכרונם לברכה [אבות פ"ב מי"ב] יהיו כל מעשיך לשם שמים.
